על הציר שבין בדידות לקהילה – המחלה של דור ה- Z ושל רוב הארגונים בישראל
המגפה של דור ה-Z היא בדידות.
בדידות קשורה כמעט לכל מחלה אפשרית – נפשית או פיזית. אבל גם בדורות הקודמים היא מגפה. היא מתפשטת כשאין בארגונים תחושת שייכות, כשאנשים פותרים בעיות בנפרד במקום להשתמש בעוצמה וביצירתיות של העבודה המשותפת.
בניגוד לזה, קהילה היא תרופה – תרופה למחסומים ביצירתיות, לפתרון בעיות מורכבות ואפילו לקשיים רגשיים ונפשיים.
על זה דיברתי אתמול בהרצאה בזום לכמעט 1000 אנשי חינוך במחוז צפון של משרד החינוך. דיברנו על התמודדות אפקטיבית באמצעות יצירה של קהילות חזקות – מה הכלים המשמעותיים ביותר לעבודה משותפת, ספציפית במצבים בהם נתקלים בבעיות מורכבות או מגיעים לקצה גבול היכולת.
כלי מרכזי לבניית קהילות הוא הבנה שקהילה נוצרת סביב צורך, כלומר סביב מוקד של קושי. זו ההבנה מרכזית בבניה של קהילה בארגונים ובכלל. ההבנה הזו מחייבת אותנו להתחיל מהשאלה מה באמת מעסיק את הצוותים: בעיה ממוקדת וספציפית? או אולי קושי בהתנהלות בזמן המשבר? ואולי העניין בכלל רגשי - חששות ופחדים? במילים אחרות להבין מה באמת הצורך.
כאשר מבינים טוב את הצורך ניתן לייצר תחושת שותפות ולבנות אותה סביב העשייה. הבעיה לרוב היא שמנהלות ומנהלים מניחים שהם יודעים מה המוקד ומפספסים את ההזדמנות להקשיב, וגם להקשיב בין המילים, כי לפעמים גם האנשים עצמם לא יודעים להגדיר במדויק את הצורך.