אחד הסיפורים העצובים שנתקלתי בהם, סיפרו לי בעצב הורים. בבית הספר של ילדיהם החליטו שבמקום תנ"ך הם יחלקו בטקס מחברת ריקה, כדי לסמן שאין לכם סיפור מוכן מראש ואתם תיצרו את הסיפור שלכם. הסיפור הזה ממחיש בעיני חוסר הבנה של הצוות. המחקר מראה שדווקא דור ה- Z ועוד יותר ממנו דור האלפא מחפשים חיבור ומשמעות. וחיבור מתחיל מהיכרות עם המורשת שלי.
המשפחה שלי היא חילונית. אבל זה לא אומר שהמקורות לא שייכים לנו. להיפך, זה אומר שיש לנו אחריות לחקור ולגלות. אנחנו יוצאים בשבתות לטיולים בארץ, מרבים להיפגש עם ההורים וגם לומדים כל שבוע טקסטים יהודיים – החיבור הזה חיוני בעינינו להצלחה של ילדינו בעולם החדש, לא פחות מידע באנגלית או במחשבים.
כשרוב בני העשרים כנראה ישנו קריירה יותר מפעם אחת, כשקל כל כך ללמוד ולעבוד במדינות אחרות, כשהעולם פתוח יותר מאי פעם, כשאנחנו חיים בעולם שמשתנה בקצב שלא הכרנו. דווקא בתקופה הסוערת שבה אנחנו חיים קל לשכוח את אחת המיומנויות החשובות להתמודדות עם סערות של העולם המשתנה – שורשים.
ככל שקצב השינוי מהיר יותר וככל שפחות דברים קבועים ויציבים כך השורשים, אותו חיבור יציב שממנו אפשר לשאוב, אותה תחושה של מחוברות, הופכים לחשובים יותר.
מחוברות למה? לדוגמה לאנשים שאיתם אנחנו נמצאים. בניגוד למגמה היום בהרבה בתים, הרגלים של דאגה לאחרים ולא רק לעצמנו, מחברים אותנו לאחרים: למשפחה שלנו. לחברה שבה אנחנו חיים, למדינה שלנו, לארץ שלנו ולתרבות והמורשת שלנו.