אי-אפשר להקריב רבבות משפחות וענפים במשק על מזבח ההגנה של משאב אחד חשוב ככל שיהיה. התרופה שבחרנו מסוכנת פי כמה וכמה מהמחלה
השאלה הבסיסית שנשאלת בכל מערכת קבלת החלטות שפויה היא כמה איברים בגוף אתה מקריב על מנת להציל זרוע אחת, חשובה ככל שתהיה.
אני מסתכל על המדיניות של הרשויות ולא מצליח להבין מה הולך פה. כחוקר, כאשר אני לא מבין משהו אני אוסף מידע; דיברתי עם חבר בוועדת הקורונה, אספתי נתונים שמפרסמות מדינות וארגון הבריאות העולמי ודיברתי עם רופאים. לאורך כל התהליך התחושה שלי כי משהו בסיסי לא מתנהל נכון לא דופק כאן התחזקה והפכה להבנה שה"טעות" הזו עולה בחייהם של עשרות אלפי אנשים.
אז הנה, אני כותב את הדברים ובבקשה שמישהו יסביר לי במה אני טועה ואיך יכול להיות שבלי שום סיבה פוגעים בכל כך הרבה אנשים בשל החלטות שמתקבלות ומבוטלות באותה נשימה באופן שרירותי על בסיס משחקי אגו כבוד.
ראשית, בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, מטרת הצעדים שבהם המדינה נוקטת היא לא מניעת ההדבקה שכן הדבר בלתי אפשרי. לפיכך, המטרה המוצהרת היא להאט את הנגיף על מנת למנוע מצב שבו מערכת הבריאות בישראל קורסת בשל כמות עודף של חולים קשה ומונשמים. עם זאת, המציאות מוכיחה כי בתי החולים רחוקים מאוד מקריסה; למעשה בשום מדינה או מחוז בעולם כולל בצפון איטליה וניו יורק מערכת הבריאות לא קרסה. נכון, מטבע הדברים היו בתי חולים שהתמודדו עם מצבי קצה ועומסים בלתי רגילים באזורי ההדבקה הקשים, אך בשום מקום, כולל מדינות שנקטו במדיניות של התעלמות מהנגיף לא הגיעו למצב קריסה.
שנית, "השטחת העקומה", כלומר הארכת משבר הקורונה, עלתה למשק הישראלי באובדן של מאות מיליארדי שקלים. כל זה כדי להתמודד עם איום אפשרי אחד – קריסה של מערכת הבריאות, אבל כשמקדישים מאות מיליארדים להתמודדות עם איום אחד נשארים ללא יכולת התמודדות עם איומים אחרים. האטת ההתפשטות לא מונעת הדבקה, אלא מאטה אותה בלבד, אך השאלה הבסיסית שנשאלת בכל מערכת קבלת החלטות שפויה היא כמה איברים בגוף אתה מקריב על מנת להציל זרוע אחת, חשובה ככל שתהיה, וכפי שאנו עדים מחיר הסגר מוביל לדחייתן של בדיקות השגרתיות ופגיעה ברפואה המונעת, מה שעולה בחיי רבים. המחיר הוא נזק כלכלי עצום שגורם לבעיות משפחתיות, לחץ אדיר ודיכאון שגורמים למקרי חולי ואף תמותה רבים, כאשר המחקרים מוכיחים מעבר לכל ספק כי הבידוד החברתי מוביל לנזקים בריאותיים ונפשיים קשים ובלתי הפיכים. ישנו סיפור מפורסם על הביטוי "שירות דוב": דוב רוצה לעזור לאדם ישן להבריח זבוב מפניו, לכן הוא מגיע, חובט בו בכל הכוח והורג את הזבוב, וכמובן שמהמכה גם האדם מת. לכן "שירות דוב" הוא פעולה שנועדה לסייע ועושה רק יותר נזק. ההחלטה להקריב מאות מיליארדי שקלים ולפגוע פגיעה אנושה ברבבות משפחות על סמך תרחיש אפוקליפטי כמוה כנבואת שוטים שאחריתה בכאוס הציבורי אותו אנו חווים. כן, בניגוד להצהרות חסרת האחריות הנשמעות מפיו של פרופ' לס ואחרים, אין עוררין על כך שהקורונה היא איום ממשי. כן, צריך היה להשקיע בשלב מוקדם בהרבה מיליארדי שקלים ולמנוע את קריסת מערכת הבריאות והכלכלה. אכן, צריך היה להגביר את מערך הבדיקות, לבודד אזורים בעייתיים ולדרוש מאוכלוסיות בסיכון להישאר בבית, אבל את שאר המשק חייבים לפתוח לחלוטין. האם זה היה מעלה את ההדבקות? בוודאי שכן, אבל אי-אפשר להקריב רבבות משפחות וענפים במשק על מזבח ההגנה של משאב אחד חשוב ככל שיהיה. אין שום הגיון בלהקדיש את כל המשאבים לאיום אחד, כשהתרופה שבחרנו מסוכנת פי כמה וכמה מהמחלה וגורמת במישרין ובעקיפין למותם של אלפים.